Vayedaber

Dmaye

Daf 27a

כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ. מַהוּ שֶׁיִּמְכְּרֵם לְכֹהֵן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמּוֹכֵר מַעְשְׂרוֹת שָׂדֵהוּ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. ווְלָדֵי שִׁפְחָתוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. עוּבְּרֵי בְהֶמְתּוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. אַוֵּיר חוֹרֵבָתוֹ לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא מוֹכֵר לוֹ שָׂדֶה וּמְשַׁייֵר לוֹ מַעְשְׂרוֹתֶיהָ. מוֹכֵר לוֹ שִׁפְחָה וּמְשַׁייֵר לוֹ ווְלָדָהּ. מוֹכֵר לוֹ בְהֵמָה וּמְשַׁייֵר לוֹ עוּבְּרָהּ. מוֹכֵר לוֹ חוֹרֵבָה וּמְשַׁייֵר לוֹ אַוֵּירָהּ. 27a וְהֵיאַךְ אֵיפְשַׁר לָאָדָם לִמְכּוֹר אַוֵּיר חוֹרֵבָתוֹ לַחֲבֵירוֹ. תִּיפְתָּר בְּאוֹמֵר לוֹ תְּלוֹשׁ מִן הַחוֹרֵבָה הַזּוּ שֶׁהִקְנָה לָךְ אַוֵּירָהּ. וְכָא קַרְקַע לְפָנָיו שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ תְּלוֹשׁ מִן הַקַּרְקַע הַזֶּה שֶׁתִּקְנֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁבּוֹ.

Traduction

Si un sacerdote vend son champ à un Israélite, il peut établir la condition d’en garder la dîme pour lui (parce qu’au lieu de la vendre, il en laisse le montant sur pied, adhérent à la terre). Mais, s’il vend son champ à un autre sacerdote, peut-il aussi en vendre la dîme? On conclut la réponse de l’enseignement suivant: R. Abahou dit explicitement à R. Simon ben Lakish que la vente de la dîme à autrui est nulle, ainsi que la vente à autrui des enfants à venir d’une esclave païenne, ou des rejetons de ses animaux, ou enfin de l’air contenu dans une future ruine (260)On trouve ci-après l'explication de cet exemple.. Il faut, au contraire, en vendant le champ, laisser la dîme à l’acquéreur s’il est lévite, comme en vendant l’esclave on fait abandon de ses enfants futurs; ou en vendant l’animal, ses rejetons y sont compris. ''Aussi bien que l’air contenu dans une ruine''. — Mais est-il en réalité possible de vendre à autrui l’air d’une ruine? -Evidemment non; on peut l’expliquer en supposant qu’il dit: coupe la verdure de cette ruine, afin que tu acquières le droit de posséder l’espace qu’elle occupe; de même pour la question de savoir si le sacerdote peut vendre la dîme d’une terre à un autre, on admet que le sacerdote vendeur est censé dire à l’autre sacerdote d’enlever de la terre la cession faite d’une part sur dix (la dîme).

Pnei Moshe non traduit

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. בתוספתא (פ''ו):

המעשרות שלו. דכיון דאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר:

מהו שימכרם לכהן. המעשרות של השדה:

נישמעינה מן הדא וכו'. הך דר' אבהו בשם ר''ל גרסי' לה בפ''ק דקידושין בהלכה ד' ובכולהו טעמא דלא עשה כלום משום דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם:

אויר חורבתו. טעמא משום דדבר שאין בו ממש הוא ועל מה יחול הקנין:

אלא מוכר לו שדה וכו'. דכיון שהוא משייר לעצמו הוי כמי ששייר המקום למעשר וכן בולדות ועוברות ואוירה של חורבה דלעצמו הוי שיור בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש:

והיך אפשר וכו' וכי היכי תמצא שאפשר לו למכור האויר ומאי איצטריך ליה למימר לא עשה כלום:

תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו. כלומר תקח דבר מה מהחורבה כדי שיהיה המקום פנוי ויתרחב אוירה שיכול להוציא לשם זיזין וגזוזטראות:

וכא. והכא נמי במעשר שהיה קרקע לפניו ואומר לו תלוש מן הקרקע הזה ע''מ שתקנה לך אחד מעשר שבה:

כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ. מֵת אֵין לְבָנָיו בְּמַעְשְׂרוֹת. לִי וּלְבָנַי לִי וּלְיוֹרְשַׁי יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת וּלְבָנָיו בְּמַעְשְׂרוֹת וּלְיוֹרְשָׁיו בְּמַעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוּדָן בָּר שָׁלוֹם בְּעָא קוֹמֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי עַד כְּדוֹן בְּיוֹרְשִׁין שֶׁהֵן מִדְּבַר תּוֹרָה אֲפִילוּ בְיוֹרְשִׁין שֶׁאֶינָן מִדְּבַר תּוֹרָה.

Traduction

Lorsqu’un sacerdote vend son champ à un Israélite (261)Tossefta,7., il peut établir la condition de garder la dîme pour lui. S’il meurt, ses enfants n’héritent pas de cette dîme (faute de l’avoir prévu); mais, s’il a conditionné que ses enfants ou héritiers pourront en bénéficier, ils y ont droit. Jusque-là, remarque R. Judan bar Shalom, en présence de R. Yossé, on sait que les héritiers désignés par la loi comme tels y ont droit; mais, peut-il aussi les destiner à des héritiers indirects non prévus par la Loi (Question non résolue).

Pnei Moshe non traduit

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. שם בתוספתא:

מת אין לבניו במעשרות. והרי הם כשאר הכהנים שאם הוא רוצה נותן להם:

עד כדון ביורשין שהן מדבר תורה. אם עד כאן לא אמרו אלא ביורשיו מד''ת דוקא ופשט ליה שאפילו ביורשין שאינן מד''ת כגון שמכר לאשה והבעל הוא יורש אותה ואין ירושתו אלא מדבריהם דדרשת לשארו אסמכתא בעלמא היא כדאמרי' בפ' י''נ:

שֶׁיְּהוּ כָּל הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמָן שֶׁהוּא לְפָנָיו יְהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ כָּל זְמָן שֶׁהוּא לְפָנָיו. מְכָרָהּ לְאַחֵר אֵין בְּמַעְשְׂרוֹת. חָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא אֵין לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. תַּנִּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָא יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. אָתְיָין אִילֵּין פְּלוּגְווָתָא כְאִילֵּין פְּלוּגְווָתָא. דְּתַנֵּינָן תַּמָּן שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְהֶחֱזִירָהּ עַל שֵׁם כְּתוּבָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. תַּנָּא רִבִּי חָנִין קוֹמֵי רִבִּי לָא תְּרֵין אֲמוֹרָאִין חַד אָמַר לִכְתוּבָה אֲבָל לֹא לִתְנָאִין וְחָרָנָא אָמַר בֵּין לִכְתוּבָה בֵּין לִתְנָאִין. מָאן דְּאָמַר לִכְתוּבָה אֲבָל לֹא לִתְנָאִין יֵשׁ לוֹ בְמַעְשְׂרוֹת. מָאן דְּאָמַר בֵּין לִכְתוּבָה בֵּין לִתְנָאִין אֵין לֹו בְמַעְשְׂרוֹת. וְהָתַנִּי קִיבֵּל שָׂדֶה מִכּוֹהֶנֶת הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּהּ. נִישְׂאֵת לְיִשְׂרָאֵל חוֹלְקִין בְּמַעְשְׂרוֹת. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּֽרְשָׁה חָֽזְרָה לִתְחִילָּתָהּ. כָּאן שֶׁמָּכַר כָּאן שֶׁקִּיבֵּל. וְהָתַנִּי רִבִּי חִייָא מָֽכְרָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמָא תַּמָּן יָצָאת מֵרשׁוּת שְׁנֵיהֶן. בְּרַם הָכָא יָצָאת מֵרְשׁוּת מוֹכֵר וְלֹא יָצָאת מֵרְשׁוּת לוֹקֵחַ.

Traduction

Si le sacerdote vendeur convient d’avoir la dîme aussi longtemps que l’Israélite acquéreur possède ce terrain, il disposera des dîmes aussi longtemps; mais dès que l’Israélite l’a vendu à un autre, le sacerdote n’en peut plus rien tirer. Si après l’avoir vendu, l’Israélite le reprend, le sacerdote ne peut pas tirer parti de la dîme, selon R. Hiya (car, en vendant la terre, il a renoncé à son privilège); au contraire, selon R. Oshia, il y a droit (puisqu’il la possède comme auparavant). La présente discussion est analogue à celle de telle autre Mishna (262)Mischna, (Ketubot 9,9)et talmud Jérus. sur ce ( 33c)., où il est dit: Dans certains cas prévus, la femme n’aura droit qu’au montant d’un contrat, car celui qui répudie sa femme et qui la reprend agit dans les conditions du premier contrat de mariage. R. Hana y ajoute, en présence de R. Ila, les explications de deux docteurs: d’après l’un, il faut s’en tenir strictement aux conditions de douaire, non à celles que porte ce contrat par supplément (car, dès qu’il l’a répudiée, il a annulé les conditions spéciales du contrat); d’après l’autre, on maintient également à la reprise toutes les conditions premières. Or, celui qui admet, en ce cas, le retour au douaire seul, sans les conditions du contrat, refuse aussi au sacerdote qui reprend un terrain vendu d’en tirer la dîme; d’après l’avis contraire, autorisant le retour aux conditions du contrat, on permet aussi audit sacerdote, de tirer parti de la dîme. —Mais n’a-t-on pas enseigné: si un Israélite a accepté un champ en fermage d’une femme, appartenant à la tribu des sacerdotes, la dîme appartient à cette femme; si elle a épousé un Israélite, le fermier et le propriétaire partagent les dîmes; si elle est devenue veuve, ou si elle a été répudiée, elle reprend son premier état social et a droit à la dîme (pourquoi n’en est-il pas de même pour le sacerdote qui reprend son bien vendu)? —C’est qu’ici le sacerdote a vendu son bien (et renoncé à son privilège), tandis que, dans ladite Mishna, l’Israélite n’est qu’un fermier (dont la propriétaire n’a rien vendu). —Mais R. Hiya ne dit-il pas que si même cette femme sacerdote a vendu, elle peut rentrer dans son bien (et en avoir les prérogatives)? —Il y a cependant une différence, dit R. Samuel bar Abdima: ici pour le sacerdote (au 1er cas), qui rentre en possession d’un sol vendu, il s’agit d’un bien qui a été cédé deux fois (la vente et la reprise), tandis qu’au sujet de ladite femme, elle seule a vendu le terrain qui est resté aux mains de l’acquéreur, elle conserve ses droits sur la dîme.

Pnei Moshe non traduit

שיהו כל המעשרות שלי וכו'. סיפא תוספתא שם אם א''ל שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך המעשרות שלו כתנאו:

מכרה זה הישראל לאחר אין לזה במעשרות כלום שאין השדה לפני הלוקח הראשון שהתנה עמו:

חזר. הלוקח הראשון ולקחה מהשני בהא פלוגתא היא:

תני ר' חייא. בתוספתא שם שאין להמוכר במעשרות כדקתני התם מכרה לאחר אע''פ שחזר ולקחה ממנו אין לו במעשרות כלום:

תני ר' הושעיא יש לו במעשרות. דס''ל כיון שהראשון חזר ולקחה והרי היא לפניו תנאו הראשון קיים ויש לכהן המוכר במעשרות:

אתיין אלין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן. בכתובות (סוף פ''ט) דאם הוציאה ב' כתובות וגט ושתיהן קודמות להגט או כתובה וב' גטין שכתב לה כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזרה וגירשה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה ותני עלה התם ר' חנין קומי ר' אילא דפליגי בה תרין אמוראין במה שאין לה אלא אחת בנשואין השניים:

חד אמר לכתובה. הוא דאין לה אלא אחת אבל לא לתנאים של כתובה כגון תוספת ושארי תנאי כתובה דזה יש לה גם בשהחזירה דכיון שחזרה לו על תנאי הראשון חזרה ואידך אמר דבין לכתובה בין לתנאי כתובה אין לה אלא אחת מתנאי הראשון דמכיון שהחזירה ולא חזר והתנה עמה כבראשונה אין לה עכשיו בתנאי כתובה כלום:

מ''ד לכתובה. השתא מפרש לה דאתיא האי פלוגתא דהכא כפלוגתא דהתם דמ''ד לכתובה אבל לא לתנאין דלא קאי הא דקתני אין לה אלא אחת אלא אכתובה בלבד אבל לתנאין יש לה גם בנשואין השניים שעל התנאי הראשון החזירה א''כ ה''נ כן כשחזר ולקח את השדה על תנאי הראשון לקחה שיהא לכהן שמכרה לו המעשרות כמו שהתנה עמו בראשונה ומ''ד דבין לכתובה בין לתנאים אין לה עכשיו מחדש מכיון שלא חזר והתנה עמה בשנייה וה''נ כן שאין לו להכהן המוכר במעשרות אע''פ שחזר ולקחה:

והתני קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כלומר התרומה שלה והכי איתא בתוספתא שם קבל שדה מבת כהן תרומה לבת כהן נשאת לישראל חולקין ביניהן נתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה. וכן כל מה ששנינו כאן מעשרות גבי בעלים כהן על התרומה מיתפרשא:

תרומה לבת כהן. דכיון שהיא אוכלת בתרומה מקום התרומה שיורי שיירה לעצמה:

נשאת לישראל. ואינה אוכלת בתרומה והרי זה כמו ישראל שקבל שדה מישראל שחולקין במעשרות וכ''א נותן חלקו למי שירצה וה''ה כאן חולקין ביניהן:

נתארמלה או נתגרשה. ואין לה זרע מישראל וחוזרת ואוכלת בתרומה חזרה לתחילתה ותרומה מהשדה שלה אלמא דחוזר לתנאי הראשון וקשיא להא דר' חייא דלעיל דקתני אע''פ שחזרה ולקחה ממנו אין להמוכר במעשרות:

כאן שמכר כאן שקבל. כלומר לא דמי האי דינא לדינא דלעיל דהתם כהן שמכר שדה לישראל קתני ובמוכר הדין הוא שצריך שיתנה עם הלוקח ע''מ שהמעשרות שלי וכיון שהלוקח הזה מכרה אחר כך לאחר הלך לו התנאי שהתנה עמו שאין השדה ברשותו ולפיכך אע''פ שחזר ולקחה ממנו לא אמרינן דהתנאי הראשון הוא קיים שהרי יצאת השדה מרשות הלוקח כשמכרה ובטל תנאו אבל הכא בבת כהן שקבל קתני וכיון דהדין הוא דישראל שקבל שדה מכהן או לוי המעשרות לבעלים וא''צ שום תנאי כדתנן במתני' דלקמן והלכך כשנתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה שהרי היא עכשיו הבעלים מן התרומה כבראשונה והיא לא מכרה השדה לאחר שנאמר בה שאבדה זכותה מן המעשרות אלא שנשאת בינתים לישראל ואז היתה אסורה בתרומה ולפיכך היה הדין שיחלוקו ביניהם וכשנתאלמנה או נתגרשה חזרה כבתחילה:

והתני ר' חייא מכרה. האי דר' חייא היא לעיל בתוספתא שם דקתני ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מכרה לישראל חולקין ביניהן וקס''ד דהאי דינא דמיא היא לדינא דכהן שמכר שדה לישראל דאנן קיימין בה ושקלי וטרי עלה דהא כאן בשזה הכהן מכרה לישראל אמרינן דהמקבל עם הלוקח חולקין ביניהן במעשרות וה''ז דומה ממש לההיא דקבל שדה מבת כהן ונשאת לישראל דהוי כמו שמכרה לישראל דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וג''כ דחולקין עם המקבל במעשרות והשתא כמו בההיא דבת כהן כשנתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה והתרומה שלה. ה''נ בהאי שקיבל שדה מכהן דהתרומה לכהן וכשמכרה לישראל חולקין ביניהן אם חזר זה הכהן ולקחה מהישראל שמכרה לו חזרה לו כבתחילה וכל התרומה שלו וכיון שכן הדרינן קושיא לדוכתא אמאי בכהן שמכר שדה לישראל וא''ל ע''מ שהמעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך דאמרת דכשמכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה ממנו אין להכהן במעשרות כלום והא הכא אע''ג שמכרה לישראל אמרינן דאם חזר ולקח הכהן ממנו חזר לבתחילה:

אמר רבי שמואל בר אבדימא. דלא היא דלא דמיא כלל הך דינא לדינא דקיימינן בה דתמן בישראל שלקח שדה מכהן ומכרה לישראל אחר יצאת מרשות שניהם מרשות הכהן המוכר שהוא הבעלים הראשונים ומרשות הלוקח ממנו כשמכרה לאחר והלכך אע''פ שחזר הלוקח הראשון ולקחה מהשני כבר בטל התנאי שהתנה עם הכהן המוכר לו דבשעה שיצאת השדה מרשותו אין לו כלום עליה ואף שחזר ולקח' הוי כלוקח מן הישראל ואין לכהן המוכר הראשון כלום במעשר:

ברם הכא. בישראל שקבל שדה מכהן והכהן מכרה לישראל אע''פ שיצאת השדה מרשות מוכר. הרי לא יצאת מרשות לוקח שזה לא מכרה לאחר וכן בבת כהן שנשאת לישראל לא יצאת השדה מרשות בעלה לאחר ולפיכך הדין באלו שאם נתאלמנה ונתגרשה וכן אם חזר הכהן המוכר ולקחה מהישראל שמכרה לו שחזר הדין בשניהם כבתחיל' והמעשרות לבעלים הראשונים:

כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים יָכוֹל הוּא לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לִיטְעָהּ כֶּרֶם שֶׁלֹּא לְזוֹרְעָהּ אִיסָּטִיס שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂדֵה קָנִים. שֶׁלִּי לְעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לִיטְעָהּ כֶּרֶם שֶׁלֹּא לְזוֹרְעָהּ אִיסָּטִיס שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂדֵה קָנִים. אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי רִבִּי אָחָא בַּר עוּלָּא וְחִייְבָהּ מִיתַּן לֵיהּ חַד מִן עֲשַׂרְתֵּי דְקָֽנְיָא.

Traduction

Si un sacerdote vend un champ à un Israélite, en faisant la condition que pendant 4 ou 5 ans il aura droit aux dîmes, il peut empêcher le nouveau propriétaire de la donner à un autre; mais il ne peut pas établir la condition qu’il les touchera à tout jamais, ni l’empêcher d’y planter une vigne (au lieu que le sacerdote comptait avoir la dîme du blé), ni d’y planter de l’Isatis (couleur), ni d’en faire un champ de roseau (ne produisant rien). Un fait de ce dernier genre survint, et l’on en fit part à R. Aba bar Ila, qui imposa au propriétaire du champ l’obligation de donner la dîme des joncs.

Pnei Moshe non traduit

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. תוספתא שם בסוף הפרק והתם גריס שלא לזורעה חטים וט''ס הוא וגי' דהכא עיקרית שאינו רשאי לזורעה אסטיס שאינו אוכל ופטור ממעשרות כדתנן בריש מסכת מעשרות וכן שלא לעשותה שדה קנים ליטע קנים בתוכה דלאו בני מעשר הן וכן יכול למחות בידם שלא ליטע כרם בה דאע''ג דכרם מיחייב במעשרות מ''מ ניחא ליה במעשר של תבואה יותר מבשל כרם:

שלי לעולם אינו יכול למחות בידו וכו'. וטעמא דבהתנה עמו על המעשרות בד' וה' שנים ולא יותר אינו בדין שזה יפקע ויפחות ממנו המעשר בשנים האלו כיון שהתנה עמו על מנת כן ויכול הוא לקיים תנאו ואח''כ יעשה בהשדה כפי אשר חפץ בה אבל אם התנה עמו ע''מ שהמעשרות שלו לעולם אינו בדין שזה יהא תלוי בתנאו לעולם ולא יעשה בשדהו שלקחה ממנו מה שירצה לעשות בה:

אתא עובדא קומי רב אחא בר עולא. עובדא כי האי שהתנה עמו על המעשרות לעולם והלך זה ועשאה לשדה קנים וחייבו ליתן לו א' מעשרה קנים ואף שאינם חייבים במעשר מתורת קנס נגע בו ומשום דלא ס''ל כהך ברייתא דפליגא היא על ברייתא דלעיל כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו המעשרות שלי לעולם המעשר שלו לעולם אלמא דתנאו קיים ואין זה יכול להפקיע השדה מהמעשרות:

יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְכֹהֵן וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלּוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים מוּתָּר. לְעוֹלָם אָסוּר שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹהֵן. כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּךְ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים אָסוּר. הָכָא אַתְּ אָמַר מוּתָּר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר אָסוּר. כַּאן זִיכֵּהוּ בַדָּבָר שֶׁהוּא בִרְשׁוּתוֹ. וְכַאן זִיכֵּהוּ בַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ.

Traduction

Si un Israélite vend son champ à un sacerdote, il peut établir pour condition d’avoir la libre disposition de la dîme pendant 4 ou 5 ans, mais pour toujours c’est interdit, car il semblerait que le nouveau propriétaire qui est sacerdote consacre l’ancien à l’égal d’un sacerdote, en lui remettant toujours la dîme. Si au contraire un sacerdote vend son champ à un Israélite et qu’il veut lui faire la condition d’abandonner au nouveau propriétaire la dîme pendant 4 ou 5 ans, c’est interdit. Comment se fait-il qu’ici ce soit interdit, tandis que dans le cas précédent, c’est permis? c’est que précédemment, le nouvel acquéreur qui est sacerdote pouvait librement disposer du bien acquis (et dont il rétrocède la dîme), tandis qu’ici il s’agit d’une terre qui est désormais aux mains d’un Israélite (et il n’en dispose plus).

Pnei Moshe non traduit

ישראל שמכר שדה לכהן וכו'. שם בתוספתא לעיל מן ההוא ברייתא והתם גריס ישראל שקבל שדה מכהן:

מותר. דרשאי הישראל להתנות עמו על כמה שנים שיהו המעשרות שלו והוא יתנם למי שירצה אבל אם א''ל שיהו המעשרות שלו לעולם אסר שאין כהן עושה כהן אחר דזה הוי כמו שעושה להישראל כהן שהמעשרות יהו שלו לעולם:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו הכהן לישראל ע''מ שיהו המעשרות שלך ד' או ה' שנים אסור. וכדמפרש ואזיל דמאי שנא הכא את אמר מותר בישראל שמכר שדה לכהן והכא בכהן שמכר שדה לישראל את אמר אסור וקאמר דה''ט דכאן בישראל שמכר לכהן דעכשיו השדה היא ברשות הכהן וא''כ זיכהו בדבר שהוא ברשותו ויכול הוא לזכות אותו על איזו שנים אבל בכהן שמכר לישראל הרי השדה ברשות ישראל והמעשרות אינם שלו ואינם ברשות כהן ואין יכול לזכות אותו בדבר שאינו ברשותו:

Dmaye

Daf 27b

משנה: יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי הַמַּעְשְׂרוֹת לִבְעָלִים. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּיבֵּל שָׂדֶה מִירוּשַׁלְמִי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי 27b לַעֲלוֹת וּלְאוֹכְלוֹ בִּירוּשָׁלַ.ם.

Traduction

Si un Israélite se charge d’entretenir le champ en fermage d’un sacerdote ou d’un lévite, les prélèvements légaux appartiennent de droit au propriétaire. R. Ismael dit (263)Il se conforme à l'avis exprimé au précédent, par R. Eliézer.: le villageois qui accepte, aux dites conditions, le champ d’un habitant de Jérusalem (citadin) doit remettre à ce Jérusalémite la dîme de 2ème année (que l’on doit manger à Jérusalem et qui appartient par conséquent au propriétaire). Selon les sages, ce villageois peut lui-même monter à Jérusalem et y consommer la part de 2e dîme afférente à ce qui lui revient.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. בהא כ''ע מודו ואפילו לרבנן דפליגי עלי' דר''א במתני' דלעיל דכיון דהשדה שלהם מקום מעשר שיורי שייריה:

הקרתני. מל' קריה הוא היושב בקריה ובכפר שקבל שדה מירושלמי שכן דרך בני הכפרים לקבל שדה מן בני הכרכים:

יכול הוא הקרתני לעלות וכו' ולפיכך כל אחד נופל חלקו במעשר שני כמו בשאר המעשרות והלכה כחכמים:

משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף לִמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵּית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. שְׁנַיִם שֶׁבָּֽצְרוּ כַרְמֵיהֶן לְתוֹךְ גַּת אַחַת אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.

Traduction

L’école de Shammaï dit: l’on ne doit vendre ses olives (détachées) qu’à un compagnon savant (264)Voir ci-dessus,(2,3), quel degré de pureté lui est attribué. (pour qu’à leur contact humide, suintant, une main vulgaire ne les rende pas impures). Selon l’école de Hillel, on peut aussi les vendre à celui qui ne néglige pas de prélever les dîmes (265)En ce cas, la garantie est suffisante, et il y a lieu de supposer qu'on les mangera sans impureté. Voir Makhschirim.. Mais les gens scrupuleux, même parmi l’école de Hillel, adoptaient l’avis de Shammaï. Si deux personnes, après avoir cueilli le raisin, versent leur vendange dans un même pressoir, que l’une des deux personnes prélève notoirement la dîme, tandis que l’autre n’est pas digne de foi à ce sujet, celui qui prélève la dîme de sa part (en raisins) la donne comme certainement due; et sa part, en quelque lieu qu’elle se trouve (par suite d’un mélange dans le pressoir), est considérée comme soumise au doute (à cause du contact de la part voisine, et il faut en raison du Demaï, prélever de nouveau les dîmes).

Pnei Moshe non traduit

מתני' בש''א לא ימכור אדם את זתיו אלא לחבר. בזיתים שנתלשו ולא הוכשרו לקבל טומאה מיירי. וכגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן והוא הכלי שנותנין בו הזיתים שיתחממו ויהיו ראויים להוציא שמן ומלשון עטיניו מלאו חלב הוא והכי ס''ל לב''ש (בריש פ''ט דטהרות) דאז הוכשרו לקבל טומאה וב''ה סברי התם משיתחברו שלשה זה לזה כשהן שוהין במעטן וקסברי ב''ש הכא שלא ימכרם אלא לחבר המוחזק בטהרה ולא ימכרם לשאינו חבר שלא ידרך אותם בטומאה:

ובה''א אף למעשר. אף למי שלא קיבל אלא לעשר פירותיו אבל לא קבל עליו להיות מוחזק בטהרות יכול הוא ג''כ למכרם דכיון דאכתי לא הוכשרו אימר יאכלם קודם שיזיעו ויוכשרו וכדאמ' בגמ' דבעילה כל דהו דמצינן למתלי תלינן. והרמב''ם בפי' המשנה מוקי פלוגתייהו דב''ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין של א''י וב''ה סברי מותר ובמשנה אחרונה דפ''ד דע''ז מסקינן שמותר לגרום טומאה לחולין של א''י:

וצנועי. הכשרים והותיקין המדקדקים במצות שהיו בבית הלל:

מתני' שנים שבצרו כרמיהן לתוך גת אחת. כלומר לאחר שבצרו והפריש המעשר את חלקו ונתנו אח''כ לתוך גת אחד לדרוך אותם ונתערב הכל ואחד מהן הוא מפריש מעשרותיו ואחד אינו מעשר ומתקן פירותיו:

המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר אע''פ שהמעשר עישר את שלו מן הענבים לאחר שבצרן מ''מ הואיל ונתערבו אח''כ בתוך גת אחת עם החלק של זה שאינו מעשר וכשנותן המעשר אח''כ את חלקו מן היין אמרינן שמא בא לידו חלק חבירו שאינו מעשר ובזה לכ''ע אין ברירה לפיכך צריך הוא עוד לעשר חלקו בתורת דמאי וזהו וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר בכל מקום שהוא חיישינן לדמאי ומעשר דמאי משלו על חצי חלק חבירו שבידו הכי מסקינן בגמרא לפירושא דמתני':

משנה: הַמְּקַבֵּל זֵיתִים לַשֶּׁמֶן כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחוּלִין כַּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לַשֶּׁמֶן אוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר הַמַּעְשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

Traduction

Si quelqu’un se charge de la culture des oliviers (d’un sacerdote ou lévite), en fermage proportionnel, pour fabriquer de l’huile, il doit s’entendre avec le propriétaire pour donner comme lui la part des prélèvements dûs, de même qu’ils partagent les revenus profanes (il n’en est pas pour les arbres comme pour les produits de la terre). R. Juda dit: si un Israélite accepte d’un sacerdote ou d’un lévite des oliviers, soit pour en fabriquer ensemble de l’huile, soit pour en partager le bénéfice (en cas de commerce), les parts prélevées légalement appartiennent au propriétaire (il en est des arbres, selon lui, comme de tout autre produit).

Pnei Moshe non traduit

מתני' המקבל זתים לשמן. שיטפל בהן להוציא השמן ובין ישראל מכהן ולוי או כהן ולוי שקבלו מישראל:

כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כדמפרש בגמ' דרבנן לא עבדי זיתים כקרקע אלא דהואיל דהשמן חשוב הוא מתבואה של קרקע אדעתא דהכי נחית המקבל שיחלוק את הכל עם בעל הזיתים:

ר' יהודה פליג בישראל שקבל מכהן ולוי משום דס''ל דין זיתים כדין קרקע וכשם שהמעשרות לבעלים בקרקע כך הוא בזיתים ואין הלכה כר' יהודה:

הלכה: עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אִילּוּ כֹהֵן טָמֵא שֶׁהָיָה שׁוּתָף עִם כֹּהֵן טָהוֹר שֶׁמָּא אֵין חוֹלְקִין בְּמַעְשְׂרוֹת. תַּמָּן יָכוֹל הוּא לְמוֹכְרָן לְכֹהֵן טָהוֹר אַחֵר. בְּרַם הָכָא יָכוֹל הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאוֹכְלוֹ בִּירוּשָׁלַ.ם.

Traduction

Est-ce à dire, d’après l’avis de R. Ismael, qui si un sacerdote impur (également dans l’impossibilité de consommer de suite des saintetés) se trouve associé à un sacerdote pur (en affermant son champ), ils ne partagent pas les prélèvements légaux (et que l’associé qui est pur a seul droit, comme le jérusalémite, à toutes les parts sacrées)? —Non, car en cas d’associé impur, il peut vendre à un autre ce qui lui revient de droit; tandis qu’au sujet de la seconde dîme dont parle R. Ismael, il est loisible au villageois d’aller l’apporter à Jérusalem pour l’y consommer (mais il n’est pas tenu de la vendre; il la cède donc au Jérusalémite).

Pnei Moshe non traduit

גמ' ופריך הש''ס על דעתי' דר' ישמעאל. דס''ל מעשר שני של הירושלמי מפני שראוי הוא לו ומעתה אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקין במעשרות בתמיה. דתימא גם כן הואיל והטמא אינו ראוי בתרומה ובמעשר שני לא יכול חלקו בהן:

תמן וכו'. כלומר לא דמי דבכהן טמא יכול הוא למכור חלקו לכהן טהור אחר אבל הכא מה יכול הוא לעשות עם מעשר שני שהרי אין מוכרין אותו כ''א שיכול הוא לעלות ולאכלו בירושלם וס''ל לר' ישמעאל דאדעתא דהכי לא קיבל בתחילה דמסתמא אינו רוצה בטרחא זו להעלותו לירושלם ולפיכך הוא דפליג בקרתני:

הלכה: רִבִּי יוּדָה עֲבַד זֵתִים כְּקַרְקַע וְרַבָּנִין לָא עָֽבְדִין זֵתִים כְּקַרְקַע. מֵעַתָּה אִין יִסְבּוֹר רִבִּי יוּדָה כְרִבִּי לִיעֶזֶר. דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ. וְהָכָא כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּיבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל הַמַּעְשֶׁרוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.

Traduction

Selon R. Juda, la dîme est au propriétaire (comme au § précédent), parce qu’il considère les oliviers affermés à l’égal des terres; au contraire, selon les autres rabbins, ce n’est pas semblable. Puisqu’il en est ainsi, il est à douter si R. Juda partage l’avis exprimé plus haut par R. Eliézer (§ 2), car il est dit: les prélèvements d’un champ d’Israélite affermé par un sacerdote ou un lévite leur appartient, car c’est une condition inhérente à leurs fonctions (et elle paraît tacitement convenue avec le fermier); de même ici, pour les oliviers, cette dîme leur revient de droit. (Or R. Juda parle-t-il seulement du cas où l’Israélite est fermier? Et n’est-ce pas applicable au sacerdote qui serait fermier, l’avis isolé de R. Eliézer ne faisant pas loi? Ou ce dernier refuse-t-il la dîme des oliviers?)

Pnei Moshe non traduit

גמ' ר' יודה עביד זיתים כקרקע וכו'. ולפיכך הוא דפליג בישראל שקבל מכהן ולוי ולרבנן זיתים חשובין מקרקע וכדפרישית במתני':

מעתה אין יסבור ר' יודה כר' אליעזר צ''ל. וכלומר דמפרש הש''ס דלמאי דאמרי' דר''י ס''ל דין זיתים כדין קרקע א''כ אם יסבור כר''א דפליג לעיל בהלכה ג' וס''ל בכהן ולוי שקבלו שדה מישראל שהמעשרות שלהם שעל מנת כן באו מעתה ה''ה הכא נמי בזיתים פליג ר' יודה דלדידיה אף בכהן ולוי שקבלו מישראל יהיו המעשרות שלהן כמו בשדה לר''א:

שקבלו שדה. דכתוב הכא טעות הוא ואגב שיטפא בההיא דר''א היא:

הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לוֹכַל זֵיתֵיהֶן עֲטוּנִין אֶלָּא עַל יְדֵי עִילָּה. בֵּית הִלֵּל כְּדַעְתֵּיהּ דְּתַנֵּינָן לֹא יִמְכּוֹר לוֹ פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹלָן לְשׁוֹחֲטָהּ. וְאוֹרְחֵי דְּבַר נַשׁ מֵיכוֹס תּוּרָא דִידֵּיהּ עַל יְדֵי עִילָּה. שָׁוִין שֶׁהוּא מוֹכֵר לוֹ שִׁיבֳּלִין לְעִיסָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּטָהֳרָה.

Traduction

Selon R. Yohanan, l’avis de Hillel est fondé sur ceci: il est vrai que, le plus souvent, on ne mange pas les olives lorsqu’elles sont encore peu mûres, ni juteuses (ni susceptibles, dès lors, par l’humidité, de devenir impures); mais, comme on les mange parfois dans cet état, cela suffit pour établir la possibilité de l’état de pureté. L’école de Hillel est conforme, en cela, à son opinion analogue exprimée ailleurs: pendant la septième année du repos agraire, est-il dit (266)Comp. ci-après, (Sheviit 5,8)., on ne doit pas vendre une vache de labour (l’agriculture étant interdite en cette année); selon Hillel, c’est permis, puisqu’on peut admettre que l’animal a été acheté pour être égorgé; ce prétexte suffit pour autoriser l’achat, bien que ce soit contraire à l’habitude générale d’égorger un animal destiné au labourage (de même ici, la moindre raison a suffi à l’école d’Hillel pour être moins sévère). Tous (Shammaï et Hillel) s’accordent à admettre que l’on peut vendre à l’ignorant (soupçonné d’impureté) quelques épis, même s’ils sont destinés à une pâte; car, bien que l’on sache qu’il est peu scrupuleux sous le rapport de la pureté, on peut admettre l’hypothèse que les grains seront grillés (267)''A la suite de ces mots, commence dans les éditions de Venise et suiv. le 7; mais le contexte continue à se rapporter au 6. Il résulte de cette coupure superflue que, plus loin, il y a 2 fois l'indication du 10; mais la 1re doit indiquer les 8 et 9.''.

Pnei Moshe non traduit

גמ' טעמא דב''ה דרך בנ''א לאכול זיתיהן עטונין. בתמיה כלומר מ''ט דב''ה וכי דרך בנ''א לאכול הזיתים כשהן עטונין בתוך המעטן וקודם שיזיעו אלא מה שהתירו ע''י עילה התירו דאע''ג שאין דרך בני אדם לאכלן קודם שיזיעו ויומתקו לאכול מ''מ תלינן ע''י עילה כל דהו ואמרינן שמא לאכילה לקח אותם ולא ימתין עד שיזיעו כדי להוציא השמן:

בית הלל כדעתין. דאזלי לטעמייהו כהאי דתנינן לקמן (בפ''ה דשביעית) בש''א לא ימכור לו למי שהוא חשוד על השביעית פרה חורשת דחיישינן שמא יחרוש בה בשביעית וב''ה מתירין מפני שיכול לשוחט' והתם נמי וכי אורחיה דבר נש מיכוס תורא דרדיא. כצ''ל וכן היא בשביעית שם והלא אין דרך לשחוט לשור שהוא עומד לחרישה:

ע''י עילה. כלומר אלא ודאי ע''י איזו עילה שמצאו להתיר התירו וה''נ כן:

פָּרָתוֹ שֶׁל כֹּהֵן שֶׁהָֽיְתָה שׂוּמָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וְיָֽלְדָה בְכוֹר הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַבְּכוֹר אֶלָּא לִשְׁנֵיהֶן. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוּדָה אֵי אַתֶּם מוֹדִין לִי בְמַעְשְׂרוֹת שָׂדֵהוּ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂדֶה גוּפָהּ לַכֹּהֵן וְהַפָּרָה גוּפָהּ לִשְׁנֵיהֶן. אַף הַפָּרָה אִם הָֽיְתָה גוּפָהּ לַכֹּהֵן הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן. וְתַנִּי כֵן הַשָּׂם בְּאַחֵרָיוּת שְׁנֵיהֶן וְהַמּוֹכֵר בְּאַחֵרָיוּת הַנּוֹתֵן.

Traduction

⁠—Si la vache du sacerdote se trouve en dépôt chez un israélite à bénéfice commun, le premier né qu’elle mettra bas appartiendra au sacerdote, selon l’avis de R. Juda; mais selon les autres sages, il appartiendra à tous deux. Mais, leur objecta R. Juda, vous reconnaissez bien qu’en cas de fermage par un Israélite d’un champ de sacerdote, la dîme est au sacerdote; pourquoi n’en serait-il pas de même pour le rejeton de la vache? —C’est que, répondirent-ils, le champ affermé par l’Israélite est la possession du sacerdote seul; tandis que la vache leur appartient désormais en commun, et de même si la vache appartenait au sacerdote seul, il jouirait seul de son rejeton. On enseigne, en effet, que si l’on met un animal en dépôt, l’on a pour but d’en partager les profits, comme les risques et périls, mais s’il s’agit d’une vente, les risques sont à la charge du cédant.

Pnei Moshe non traduit

פרתו של כהן וכו'. תוספתא היא (בפ''ו):

שהיתה שומא אצל ישראל. שקיבל בשומא ממנו בכך וכך להיות מטפל בה והשכר והולדות לאמצע כהאי דתנן בפ' איזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל לאמצע:

הבכור לכהן דברי ר' יהודה. דס''ל דמסתמא על מנת כן נתן לו שיהא הבכור שלו:

חכמים אומרים אין הבכור אלא לשניהן. דחולקין כמו בשאר ולדות והישראל יכול ליתן חלקו לאיזה כהן שירצה א''נ אם הכהן נוטל את הבכור יתן לו כנגד חלקו של ישראל או דמים או משאר ולדות:

במעשרות שדהו שהוא שלו. כדתנן במתני' דלעיל בישראל שקבל שדה מכהן ולוי:

והפרה גופה לשניהן. שהרי ישראל המקבל בשומא יש לו בגוף הפרה בענין שכרה והולדות שממנה וכן היא באחריות שניהן כדמסיק:

ותני כן השם באחריות שניהן והמקבל באחריות הנותן. כצ''ל וכמו דתנינן באיזהו נשך דהמקבל בשומא מותר מפני שאחריות על שניהן וא''צ ליתן לו שכרו מפני שהוא דבר שעושה ואוכל וחולקין ג''כ בריוח לשניהן. אבל המקבל צריך שיהיה כל אחריות על הנותן דאם המקבל קיבל כל אחריות עליו זה לעולם אסור ואפי' הוא נותן לו שכר עמלו דזהו נקרא צאן ברזל ואם האחריות על שניהן צריך שיתן לו שכר עמלו ואם כל האחריות על הנותן מותר וה''ה בדינא דשדה דהכא:

כֹּהֵן שֶׁנָּתַן מָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל לִיקַּח לוֹ בָהֶן פֵּירוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר אָמַר לוֹ הוֹתִירוּ אוֹ פָּֽחְתוּ שֶׁלִּי וְהַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּךְ מוּתָּר. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן מָעוֹת לְכֹהֵן לִיקַּח לוֹ בָהֶן פֵּירוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר אָמַר לוֹ הוֹתִירוּ אוֹ פָּֽחְתוּ שֶׁלִּי וְהַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּךְ אִם נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מוּתָּר וְאִם לָאו אָסוּר. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מוֹכֵר זֵתִים בְּשִׁשִּׁים לוֹג טְבוּלִים. אָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ שִׁשִּׁים לוֹג מְתוּקָּנִים מוּתָּר. שִׁשִּׁים לוֹג טְבוּלִין וַאֲנִי וְאַתְּ חוֹלְקִים אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת אָסוּר. כְּדִי יְהַב לֵיהּ כּוּלֵּיהּ מוּתָּר. כְּדִי יְהַב לֵיהּ פַּלְגָּא אָסוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּאן בְּמַרְוִיחַ לוֹ. וְתַנִּי כָּאן אִם הָיָה מַרְוִיחַ לוֹ אָסוּר מִשּׁוּם רִבִּית וּמִשּׁוּם בִּזְיוֹן קֳדָשִׁים.

Traduction

Si un sacerdote remet de l’argent à un Israélite pour le charger d’acheter des fruits, en le priant de lui avancer la moitié du montant, il peut établir pour condition ultérieure d’accepter seul les chances de perte ou de gain sur les fruits, et lui abandonner la libre disposition de la dîme (il lui est loisible de céder son bien, pour rémunérer l’israélite de sa peine). Si au contraire, un Israélite remet de l’argent à un sacerdote pour le charger d’acheter des fruits en le priant de lui prêter la moitié, et qu’ensuite l’Israélite déclare prendre seul les risques de cet achat en abandonnant au sacerdote la dîme, cela ne lui est loisible qu’après avoir donné au sacerdote un salaire spécial pour sa peine; sans quoi, ce serait interdit (parce qu’on semblerait spéculer avec la dîme). Lorsqu’un Israélite veut vendre des olives pour 60 mesures d’huile dont la dîme n’est pas prélevée, il est permis au sacerdote de dire au marchand: cède-les moi et je te rendrai plus tard 60 mesures rédimées (c’est un simple échange, quoique profitant au sacerdote); mais si, pour les 60 mesures d’olives non rédimées, le sacerdote lui en offre autant de semblables, avec l’avantage de partager la dîme, c’est interdit. —Quoi, demanda-t-on, lorsque le sacerdote peut gagner la dîme entière, c’est permis, et lorsqu’on ne lui fait gagner que la moitié, c’est interdit? -En ce dernier cas, répond R. Yossé, le sacerdote vendeur lui fait gagner du temps (ce serait spéculer); et l’on a enseigné que ces sortes de gain sont interdits, car ce serait faire usure et mépriser des objets sacrés.

Pnei Moshe non traduit

כהן שנתן מעות לישראל וכו'. בתוספתא שם ישראל שקבל מעות מכהן ליקח בהן פירות למחצית שכר א''ל פחתו או הותירו הרי הן שלי מעשרות שלך אסור. וגי' זו קשה היא דכיון דכהן הנותן מקבל כל האחריות עליו מאי איסורא איכא הכא בשהתנה עמו שיהו המעשרות של ישראל המקבל ולגי' דהכא מותר יש לומר דאגב דהסיפא נקנו לה דישראל שנתן מעות לכהן וקבל הישראל האחריות עליו ובין שפחתו או הותירו הרי הן שלו והמעשרות יהו של הכהן דזה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות שמטפל במעות ליקח בהן פירות כדי שיקבל המעשרות והלכך אם נותן לו שכרו בעד טרחתו מותר ואם לאו אסור:

ישראל שהיה מוכר זיתים וכו'. תוספתא היא (בפ''ה) והכי תנינן התם ישראל שמוכר את זיתיו בששים לוג טבלים ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג מתוקנים ומעשרות שלי מעשרות שלו ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום רבית ולא משום מחלל קדשים. כלומר אינו חושש משום שביעית מפני שהכהנים חשודים הן על השביעית כדאמרי' בפ' זה בורר קמ''ל הכא דאין הישראל חושש שמא אלו מתוקנים שנותן לו הכהן מפירות שביעית הן ולא משום רבית דאע''ג דכשהכהן נותן לו ששי' לוג מתוקנים תחת אלו ששים לוג טבל שמקבל ממנו נראה כרבית הוא שהרי אם הישראל היה מתקן טבלו יפחתו לו מששים ועכשיו הוא מקבל ששים לוג שלמים מתוקנים בשביל אלו הטבלים מ''מ הואיל ואינו מרויח לו הזמן בשביל כך וכדמוקי לה לקמן דהך רישא מיירי בשאינו מרויח לו זמן אלא אומר לו סתם תנם לי אלו הטבלים ואני נותן לך כנגדם מתוקנים לא מיחזי כשכר המתנת החוב וגם הכהן אינו מפסיד כלום שהרי המעשרות שיפריש מן הטבלים שלו הן וששים לוג נותן לו וששי' לוג נוטל ממנו ולא משום מחלל קדשים דנימא דזהו ככהן המסייע בבית הגרנות שיתנו לו המעשר וזה נקרא מחלל קדשים כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') דכאן לא הוי ככהן המסייע מכיון שאינו כמוותר הכהן להישראל משלו כלום שנותן לו זה הסך בעצמו כפי אשר נטל ממנו:

ששים לוג טבולין אבל אם אמר לו אני אתן לך תחתיהן ששים לוג טבלים אחרים ואני ואתה יהו חולקין את המעשרות שנתקן לאלו הטבלים שלך אסור:

ומתמה הש''ס כדי יהב ליה כוליה מותר כדי יהיב ליה פלגא אסור. דהא ברישא מקבל הישראל ששים מתוקנים כולם ואפ''ה מותר וכאן אין לו כ''א חצי המעשר שהוא שלו למכרו ולתנו לכל מי שירצה ואת אמרת אסור:

א''ר יוסי כאן במרויח לו. סיפא מיירי בשמרויח לו זמן בפירוש שאומר לו תנם לי עכשיו אלו הטבלים ואני אתן לאחר זמן כך וכך כפי אותן הטבלים ואתן לך חצי חלק המעשר לפיכך הוא אסור:

ותני כן. בהדיא אם היה מרויח לו הזמן אסור משום רבית דמה שנותן לו חצי חלק המעשר מיחזי כשכר המתנה בשביל שהישראל מקדים לו אלו הששים טבלים ומשום בזיון קדשים דמה שמוחל לו חצי המעשר הוי ככהן המסייע כדי שיתן לו חצי מעשר האחר ולא לזולתו:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source